<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער ט'</h1>
<h2>דף כט:</h2>
כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל. ואית' פ' השולח גט [כ"ט ע"א]. ודוקא לכתחלה. אבל דיעבד עבד. רי"ף פ' המפקיד. ור"ם פ"א דשכירות. ואפי' ספר תורה אין שואל רשאי להשאילו אע"פ שגוף עשוי למצוה וכל הקורא בו עושה מצוה.
<h2>דף לד.</h2>
השואל פרה מחבירו ונגנבה ושלמה ואחר כן נמצא הגנב, אותו קנס שהוא תשלומי כפל הוא של שואל. אע"ג דקנס אין גובין בבבל, נ"מ דאי תפס לא מפקינן מיניה. הרי"ף פרק המפקיד.
<h2>דף לו.</h2>
כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל. ואית' פ' השולח גט [כ"ט ע"א]. ודוקא לכתחלה. אבל דיעבד עבד. רי"ף פ' המפקיד. ור"ם פ"א דשכירות. ואפי' ספר תורה אין שואל רשאי להשאילו אע"פ שגוף עשוי למצוה וכל הקורא בו עושה מצוה.
<h2>דף פג.</h2>
כשיש מחלוקת בין השואל והמשאיל במה מתה הבהמה. שואל אומ' מחמת מלאכה מתה. אם הוא מקום שבני אדם מצויין יביא ראייה לדבריו, ויפטר בלא שבועה. ואם לא הביא ראיה משלם. ואם המקום שהוא אומ' שמתה בו, אין בני אדם מצויין בו, אם הביא ראיה לדבריו יפטר אף משבועה. ואם לא, ישבע שבועת השומרים, שמחמת מלאכה ויפטר. ואית' פ' השוכר האומנין אין רואה שבועת י"י וכו' הא יש רואה, יביא ראייה מהכל ויפטר. ואם לא הביא ראיה משלם ואינו נפטר בשבועה גם ר"ם פ"א דשאלה.
<h2>דף צא.</h2>
והשואל בהמה חייב במזונותיה משמשכה עד סוף ימי השאלה.
<h2>דף צד.</h2>
השואל חייב במה ששאל' דוק' בשאין שאלה בבעלים. אבל אם נשאלו הבעלים עם אותה בהמה או אפי' נשאלו לו קודם שאלת הבהמה או אותם כלים שמשאיל פטור בגנבה ואבדה, אפי' אבד בפשיעה, שנ' [שמות כ"ב] אם בעליו עמו לא ישלם. אבל אם נשאלו לו אחר ששאל הבהמה או הכלים חייב. ואית' פ' השואל ור"ם פ"א דשאלה.
<h2>דף צו.</h2>
שאל מן השותפין ואחד מהם נשאל לו הוי ספק אם היא שאלה בבעלים. ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם. ולכתחלה לא ישלם. ר"ם פ"ב דשאלה ורי"ף בהשואל. ואשה ששאלה ואחר כך נשאת, הוי בעל לוקח ופטור מהכל. אבל האשה משלמת כשהיה לה מעות. ואם הודיעה לבעלה שהיא שאולה נכנס (במקום) [במקומה] הבעל. המשאיל בהמה ושלוחו עמה, הוי שאלה בבעלים, ופטור. כן [כתב] הראב"ד. ורי"ף [כתב] דוקא אם שליח זה הוא עבדו דידו כיד רבו אבל שליח ישראל לא. ואיתיה פרק השואל.
<h2>דף צו:</h2>
השואל חייב אפי' באונסין גדולים, רק במתה מחמת מלאכה.
<h2>דף צז.</h2>
וכשנשבר הכלי ששאל, כשהוא משלם, אינו משלם כלי אחר, אלא שמין אותם שברים של אותו הכלי, ומוסיף דמים לתשלום הכלי. וכן הלכה שמחזיר לו השברים. ואית' פ' השואל כן רי"ף ור"ם פ"א דשאלה.
וכל זמן שמלמד תינוקות או נוטע לבני המדינה, או מקיז דם, והסופר שלהן, כל זמן שהוא עסוק במלאכה של בעל הבית, ושאלו לו כל אחד מאלו כליו, הוי שאלה בבעלים ופטור. וכן כיוצא בזה הבעלים פטורים. ואם המלמד מקרא מרצונו לתלמידים בעת שירצה, והשאיל כליו, אין זה שאלה בבעלים. האשה ששברה כלים בבית פטורה משום שלום בית כן ר"ם. והראב"ד משום דהוי שאלה ופשיעה בבעלים. והירושלמי [כתובות פ"ט ה"ד] כר"ם.
<h2>דף צז:</h2>
כשיש מחלוקת בין השואל והמשאיל, שהשואל אומר ביום שהיתה שכורה מתה, כגון ששכרו לשני ימים אחד בשכירות ואחד בשאלה או חצי היום בשאלה וחציו בשכירות, וזה אומר בזמן השאלה ושואל אומר בזמן שהיתה שכורה, בזה וכיוצא בו המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל כשיש עסק שבועה ביניהם, כגון השאיל שתי פרות חצי היום בשאלה וחציו בשכירות, המשאיל אומר בזמן שאלה מתו שתיהן ושואל אומר בזמן שכירות מתה האחת ואחת בזמן שאלה, כבר הודה מקצת ונשבע על השאר. אבל אמר אחת בשאלה והאחרת אמר איני יודע, הוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם שתים. וכן [כל] כיוצא בזה. ואיתיה פרק השואל. השואל פרה מחבירו, שאלה היום, ושכרה למחר, לילה שבינתים חשובה כאחר זמן השאלה. כן [כתב] הרשב"א, ובירושלמי [ה"ב] בעיא.
<h2>דף צח.</h2>
השואל שהודה מעצמו, ולא היו עדים בעת השאלה, אבל טוען דמתה מחמת מלאכה, לא אמרינן מיגו שיכחיש מכל וכל יפטר משבועה, דמיגו לאפטורי משבועה ליכא, רק לאפטורי ממון. וכן ר"ם פ"ב דשכירות. כן רי"ן מיגש. וי"א אפילו לאפטורי משבועה איכא, ואינו נראה. ואם השואל כופר שלא היתה השאלה מעולם, או שהודה אבל אמר החזרתי, הרי השואל נשבע בנקיטת חפץ אם היתה השאלה בשטר, מתוך שיכול לומר מתה מחמת מלאכה, כגון שהוא מקום שהעדים אינן מצויין, שאין צריך לראיה. ואם היתה השאלה על פה בלא עדים, נשבע הסת ונפטר. השומרים א"צ הודאה במקצת, אלא אפילו אפרוטה נשבעין, ר"ם פ"ב דשכירות.
<h2>דף צח:</h2>
הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשי' כל ימי השאלה. מתה אין חייבין באונסיה (כמו אם חיה) [חשבו שהיא] של אביהם. זבחוה ואכלוה, משלמי' דמי בשר בזול. פי' אם היתה שוה ו' יפרעו ד'. הניח אביהם אחריות נכסים ואכלוה או מתה חייבין לשלם רי"ף פ' השואל ור"ם פ"א דשאלה.
השואל פרה מחבירו ושלחה לו המשאיל עם עבדו ובנו או שלוחו של שואל או של משאיל ומתה פטור. זולתי אם אמר שואל שלחה ביד בנך או ביד בני או שליח, או שאמר משאיל הריני משלחה ביד שלוחי וכו' או שלוחך ואמר שואל שלח, שהוא חייב. ואם שלחה ביד עבדו הכנעני, אע"פ שאמר שואל שלחה ומתה פטור, דיד עבדו דמשאיל כידו. וכן בשעת החזרה, אם שלחה ביד אחר ומתה (פטור) [חייב] דברשותו קיימא, זולתי אם אמר משאיל שלחה לי. ואם שלחה ביד עבדו הכנעני, אע"פ שא"ל משאיל שלח חייב, דידו כיד רבו ולא יצתה מרשותו. וכשאומר שואל "שלחה ביד בנך וכו"' דחייב, דוקא בשזכה לו על ידיהם, והם שליח או בנו, זכו לו. אי נמי בשלא זכה, רק שאמר "פלוני אמר לי להשאיל לו פרתי ולשלחה על ידכם" והם קבלו אותה, זכו לו, שהוא עשאן שלוחין. הא לאו הכי במה נתחייב השואל, הראב"ד. החזירה אחר ימי שאלתה, הרי הוא כשומר שכר עליה, ופטור באונסין. ואיתיה פרק (השואל) [השוכר את האומנין פ' ע"ב].
<h2>דף צט.</h2>
השואל חייב בכל, רק [כלומר חוץ] במתה מחמת מלאכה. ואיתיה פרק השואל במציעא [צ"ו ע"ב] ומשמשכה הוי כקניה בין להתחייב בדיניה בין לענין שאינו מחזירה עד שיעשה בה מלאכתו לאותה ששאלה אם אמר לו השאילה לי לאותה מלאכה. אבל סתם הרי המשאיל יתבענה כל זמן [שירצה], ר"ם (פ"ב) פ"א דשאלה.
<h2>דף קג.</h2>
כשם שהמוכר אינו יכול לחזור בו, כך השואל או המשכיר, עד זמן שקצב. שואל אדם בטובו, כלומר בנדיבות המשאיל. וי"א בטוב הכלי. כל זמן שיהיה טוב, אם קנו מידו, אע"ג דסתם השאילו ולא לזמן, משתמש לעולם, ומחזיר לו יד אותו הכלי או שבריו של אותו כלי. והשואל מר מחבירו לחפור בו פרדיסים יחפור בו כל פרדיסיו. והשואל פונדק מחבירו אין פחות משני ימים, אם לשביתה שאלו. ללינה יום אחד. לנישואין אין פחות משלשים יום. שאל חלוק [לילך בו] לבית האבל כדי שילך ויחזור. [או] לבית המשתה, כל היום. שאלו לעשות משתה שלו, אין פחות מז' ימים כן ר"ם פ"א דשאלה. ובירוש' פרק השואל [עי' תוספתא פ"ח הי"א].
